מסדר הטמפלרים – פוסט 3

 

    לאחר פירוק המסדר הטמפלרי והוצאתם להורג על המוקד של המפקד העליון, ז'ק דה מולה, וגופרי משארני, החל עידן חדש בהיסטוריה של המסדר. ההיסטוריה הרשמית של המסדר הסתיימה, והחל עידן חדש, עידן של מיתוסים ואגדות.

בספרו היסטוריה – מיתוס או מציאות? שואל אלעזר וינריב האם ההיסטוריה היא אמת שקרתה או אוסף של מיתוסים ואמיתות התלויים בהיסטוריון הכותב אותם. הוא מחלק מיתוסים לשלושה סוגים:[1]

א.    מיתוס שהוא גרסה מעוותת של עובדות כפי שהן מופיעות בהיסטוריה מאומתת.

ב.     מיתוס שנבנה כחלק מאתוס או נרטיב של ההווה (כמו במקרה של לאומיות שממציאה מיתוסים על ההיסטוריה של העם).

ג.      מיתוס שהוא אמת היסטורית אבל מופיע בזיכרון המשותף בצורה שונה.

המיתוסים והאגדות שנקשרו בשמם של הטמפלרים לא התבססו על זיכרון משותף או על עובדות היסטוריות, פשוט מכיוון שלא היו כאלה לאחר תום המשפט ופירוק המסדר. המיתוסים והאגדות התפתחו מתוך שאלות שנותרו פתוחות לאחר פירוק המסדר, שאלות שהיסטוריונים לא יכלו לתת עליהם מענה משום שלא נמצא חומר כתוב. השאלה הגדולה מכולן הייתה – מה עלה בגורל אוצר הטמפלרים? שאלות נוספות שלא הייתה עליהן תשובה היו – כיצד הצליחו ראשוני המסדר, תשעה במספר להגן על עולי רגל בשנותיו הראשונות של המסדר? האם הם חפרו מתחת להר הבית בשנים שישבו ליד מסגד אל-אקצה? אם כן, מה מצאו שם? מה עלה בגורל ספינות המסדר? מה עלה בגורל החברים במסדר שנשארו בחיים בתום המשפטים?

כחודש לאחר הוצאתו להורג של ז'ק דה מולה, החזיר גם האפיפיור קלמנט החמישי את נשמתו לבורא. מלך צרפת פיליפ הרביעי מת מאוחר יותר באותה שנה. על סמך עדויות שמיעה של עדים שחזו בהעלותו למוקד, שממש לפני מותו הטיל עליהם מפקד המסדר, ז'ק דה מולה,  קללה וקרא לשניהם להופיע יחד עימו בפני משפט האלוהים. גם ילדיו של פיליפ לא זכו באריכות ימים וכמו מכוחה של הקללה שרבצה על אביהם, מלכו בזה אחר זה לא יותר מ – 6 שנים כל אחד ומתו כולם בגיל צעיר: לואי ה – 10 מת בגיל 27, פיליפ ה – 5 מת בגיל 28 ושארל ה – 4 מת בגיל 33. אף אחד מהם לא הותיר אחריו יורש זכר.  מוות בגיל צעיר היה נפוץ ביותר בימי הביניים, אך העובדה שאנשים האמינו שז'ק דה מולה הטיל קללה במלך ובמשפחתו תרמה להילה ולאגדות שנוצרו סביב הטמפלרים.

Rosslyn Chapel, Edinburgh

המסדר הטמפלרי היה ידוע בתור מסדר גדול ועשיר ביותר שהלווה כספים רבים למלכים ואצילים אירופים. היו בבעלותו ספינות סוחר ונכסים רבים ברחבי אירופה. עם מעצרי הטמפלרים, לא נמצא שום אוצר בצורת כסף או חפצים יקרים אחרים במטה המסדר בפריז וכן בלונדון ובמקומות אחרים. החפצים שנמצאו היו חפצים אישיים של העצורים, כלי פולחן דתי וכלי בית לשימוש יומיומי. האוצר הגדול שכולם חשבו שנמצא ברשות הטמפלרים נעלם. אנשים סירבו לקבל את העובדה שהמסדר חדל מלהתקיים וחבריו שנותרו בחיים נעלמו, וכן שהאוצר הגדול של המסדר נעלם והחלו לפתח מיתוסים שונות לגבי המשכו של המסדר. מגוון המיתוסים שנפוצו בעניין הטמפלרים הוא רב מאוד. אמנה כאן את הפופולרים ביותר:

·       אוצר הטמפלרים הוברח ממטה המסדר בפריז בלילה שלפני תחילת המעצרים. חברי המסדר שברחו נשאו את האוצר על גבי סירות בנהר הסיין עד הגיעם לנמל לה-רושל בבריטני (La Rochelle), משם הפליגו 18 הגליאות של המסדר מערבה, סביב האי האירי עד הגיעם למערב סקוטלנד שם ביקשו מקלט. 

·       אוצר הטמפלרים קבור מתחת לכנסיית רוזלין (Roslyn Chapel) מדרום לאדינבורו בסקוטלנד.

·       אוצר הטמפלרים נמצא באי Oak Island  בחופי Nova Scotia בקנדה.

·       הטמפלרים ברחו עם אוצרם לשוויץ שהפכה להיות לאחר בואם למעצמה בנקאית ובעלת צבא בלתי מנוצח.

·       האוצר של הטמלפרים כולל את הגביע הקדוש ממנו שתה ישו בסעודה האחרונה.

·       הגביע הקדוש הוא מיתוס בפני עצמו ומופיע בצורות שונות.

·       אוצר הטמפלרים כולל את ארון הקודש של בית המקדש. הטמפלרים מצאו אותו בהר הבית בשנים הראשונות לקיומם.

·       הטמפלרים היוו את הבסיס לאגודה הסודית הבונים החופשיים (Free Masons).

אלה הם רק חלק מהמיתוסים שנקשרו בשמם של הטמפלרים. במאמרו הטמפלרים נמצאים בכל מקום, סוקר ג'ון ווקר (John Walker)[2] את המיתוסים הפופולאריים ואת הספרים בהם הופיעו, ושולל אותם אחד אחד. לטענת ווקר, המיתוסים אודות הטמפלרים ובמיוחד הקשר לסקוטלנד החלו לצוץ לקראת סוף המאה ה – 17, אז קם מסדר הבונים החופשיים שחיפש קשר מיתי לעבר מפואר וקשר את עצמו למסדר הטמפלרי.[3] ווקר טוען שהפערים בהיסטוריה של הטמפלרים משכו סופרים פופולאריים שבחרו למלא את הפערים בתיאוריות שונות שמוצגות בנופך מסתורי ושאינן מבוססות במחקרים האקדמיים.

Oak Island Secret Map

Templars Ship 

---

[1] וינריב, 2003, עמ' 251

[2] John Walker, "The Templars are Everywhere", The Debate on the Trial of the Templars (1307 – 1314), (London, 2010)

[3] Walker, 2010, p. 354